בס"ד
טביעה במסגרת הקייטנה.
ביום 11.7.1999, בשעות הערב, שחה ניר אגבבה ז"ל (להלן: ניר) יחד עם חבריו לקייטנה בבריכת שחייה. הקייטנה נערכה על-ידי הפנימייה בה ניר למד המכוונת לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובעיקר לילדים הסובלים מהפרעות התנהגות שונות. בשעה 19:15 נמשה ניר מן המים כשהוא מחוסר הכרה, בלא דופק וללא יכולת נשימה. בעקבות פעולות ההחייאה שבוצעו במקום חזר ליבו לפעולה, אולם הנזק המוחי שנגרם לו היה בלתי הפיך והוא נותר מחוסר הכרה. ניר נפטר 10 ימים לאחר שטבע, בהיותו בן 11 שנים. בני משפחתו של ניר (להלן: המערערים) הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי המופנית כנגד הפנימייה, כנגד המועצה המקומית פרדס חנה, אשר בבעלותה בריכת השחייה בה טבע ניר, וכנגד המבטחת שלה; כנגד המתנ"ס אשר הפעיל את הבריכה וכנגד המציל שהועסק בבריכה באותה העת .הערעורים שלפנינו מופנים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ר' רונן), במסגרתו נקבעה אחריותם של הפנימייה, המתנ"ס והמציל למותו של ניר. הערעורים מכוונים הן כנגד קביעת האחריות הן כנגד גובה הנזק שנפסק .
בית המשפט המחוזי נדרש תחילה לבירור עובדות המקרה. בין השאר, קבע בית המשפט כי ניר שהה במים במשך כחמש דקות מרגע שנקלע למצוקה, ועד הרגע בו נמשה מן המים. במהלך חמש הדקות האלה לא הוציא ניר את ראשו מן המים. על בסיס הראיות שהונחו בפניו, לרבות חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים והעדויות שנשמעו בהליך, קבע בית המשפט המחוזי כי אילו היה ניר מוצא מן המים במהלך אותן חמש הדקות – ניתן היה להצילו. עוד נמצא כי בעת האירוע היה בבריכה מציל אחד בלבד. וכן נמצא כי בבריכת השחייה היו שתי סוכות הצלה – "הסוכה הקטנה" הסמוכה לאזור בו קיימות מגלשות מים, ו"הסוכה הגדולה" הקרובה יותר לאזור בו טבע ניר. נקבע כי בעת האירוע ישב המציל בסוכה הקטנה. הסוכה הגדולה – הסמוכה למקום האירוע – לא היתה מאוישת. בית המשפט המשיך וקבע כי מדריכי הפנימייה לא הבחינו בניר אלא לאחר שהחניכים האחרים הפנו את תשומת ליבם למקום האירוע, ואף המציל לא השגיח בניר עד שתשומת ליבו הופנתה למקום הטביעה על-ידי אחד המתרחצים האחרים בבריכה, או לחלופין בשל התקהלות אנשים באזור הטביעה.
על רקע זה בחן בית המשפט את אחריותם של כל אחד מהגורמים לטביעה.
באשר לפנימייה, נקבע כי היא והמדריכים בה חבים חובת זהירות כלפי החניכים, וזאת בדומה לחובתם של מורים כלפי תלמידיהם. באשר למתנ"ס ולמציל, נקבע כי קמה להם חובת זהירות כלפי המתרחצים בבריכה, וניר ביניהם, וכי המציל התרשל בפיקוח על ניר. המועצה לעומת זאת נמצאה פטורה מאחריות. נקבע כי המועצה העבירה את האחריות לתפעול הבריכה, לרבות האחריות להשגחה על המתרחצים, לידיו של מפעיל עצמאי – המתנ"ס.
באשר לפיצויי כאב וסבל, נקבע כי יש לפצות את ניר בגין סבלו מן הרגע שהחל לטבוע, ועד לרגע בו איבד את הכרתו. "מדובר אמנם בפרק זמן קצר של מספר דקות", כך נקבע, "אולם אין ספק כי הסבל שסבל ניר בזמן זה היה נורא". בעבור סבלו של ניר ברגעי הטביעה נפסקו אפוא פיצויים בשיעור של 100,000 ש"ח. עוד נקבע, כי לאור ההלכה הפסוקה בעניין זה, אין מקום לפיצוי בתקופת אבדן ההכרה. "הנטל על ב"כ התובעים [המערערים] הטוען זאת, להוכיח כי קיים כאב או סבל בתקופת אובדן ההכרה, ומשענין זה לא הוכח כלל – אין מקום לפסוק פיצוי". באשר לקיצור תוחלת חייו של ניר, לאור גילו בעת שנפטר ותוחלת החיים שהייתה צפויה לו, חויבו המשיבים בפיצוי בסך 700,000 ש"ח. קרי, סך הפיצויים שנפסקו בגין נזקים לא ממוניים עמד על 800,000 ש"ח. נוסף על כך נפסקו למערערים הוצאות קבורה בסך 9,629 ש"ח.
סוף דבר, אף לטעמי אבדן הנאות החיים יש בו כדי להצדיק פיצוי, וגם אם אומדן גובה הנזק קשה הוא, לא בשמים היא. מסכים אני גם, כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערבות.
מומלץ לעיין בפסק הדין המלא שמספרו : 4022/08 (ע"א).