מתוך פסק הדין ת"א (ירושלים)4601/03
"29. הבהיר ד"ר שטרן בעדותו כי במידה והרופא הסביר את הסיבוכים שפורטו לעיל, למטופל, נהג הרופא על פי הסטנדרט המקובל ויצא מידי חובתו לעניין גילוי המידע למטופל כאמור האמור בסעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו- 1996. סעיף 13 הנ"ל קובע כדלקמן:
"13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי
(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה "מידע רפואי" לרבות-
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטפול מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות
(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל."
סעיף 13 לחוק זכויות החולה חוקק לאחר שנקבעו כללים בפסיקה בנוגע לחובת ההסבר המוטלת על הרופא המטפל והחובה לקבל "הסכמה מדעת" מהמטופל.
למשל בע"א 470/87 אלטורי נ. מ"י פ"ד מ"ז (4) 146 נקבע כי חובת הרופא להתריע לפני החולה מראש על סיכונים הכרוכים בקבלת הטיפול מוגבלת לסיכונים שהם מהותיים בנסיבות העניין, כשמטרת האזהרה היא לספק לחולה את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו אם להיזקק לטיפול אם לאו. נקבע מבחן כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול.
בע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר ווייגל פ"ד מ"ז (2) 497 נקבע כי עובר לביצוע ניתוח בגופו של חולה חייב הרופא לקבל את הסכמתו החופשית של החולה לכך. הסכמה זו יכולה לקבל ביטוי מפורש, אך אין הכרח כי כך יהיה. ייתכן ללמוד על הסכמת החולה לטיפול גם מכללא, לאור מכלול נסיבותיו של המקרה (עמ' 505 ז-506 א).
בע"א 4384/90 ואתורי נ. ביה"ח לניאדו פ"ד נ"א (2) 171 נאמר:
"כיצד עשוי היה החולה להגיב אילו קיבל את המידע והוצב בפני הברירה אם להיזקק לטיפול או להימנע ממנו. לצורך קביעה זו רשאי בית-המשפט להיזקק לדרך האומדן השיפוטי ולבסס את הערכתו על ההתנהגות שבנסיבות העניין ניתן היה לצפותה מחולה סביר (191 ה – ז)".
בע"א 434/94 ברמן נ. מכון מור פ"ד נא (4) 205 נקבע המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע (214עמ' ה – ו). כן נקבע כי לצד חובת הגילוי שמקורה בחובת הזהירות הכללית המעוגנת בעוולת הרשלנות, אפשר כיום לבסס את חובת הגילוי גם על החובה החקוקה שבחוק זכויות החולה, כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מטופל יזכה לפיצויים אם יוכיח כי הפרתה של חובת הגילוי, גרמה נזק וקיומו של קשר סיבתי בין השניים (215 עמ' ד – ה)"