בס"ד
אשם תורם של נוסעת עם נהג חסר רישיון (הנהגת מודעת לכך)-נפסק אשם תורם בשיעור של 30%.
התובעת 1 נפצעה בתאונת דרכים, בעת שנסעה במכונית שבה נהג הנתבע 1, בלי רישיון נהיגה (ובהעדר כיסוי ביטוחי). התביעה הוגשה נגד הנתבעת 2 (להלן: "קרנית") לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד) ונגד הנתבע 1, גם לפי פקודת הנזיקין. בהחלטה קודמת, פוצל הדיון כך שראשית נשמעו הראיות בשאלת החבות.[1]
"טענתו השלישית של הנתבע היא שיש לייחס לתובעת 1 "תרומת אשם" ניכרת. הטענה מבוססת על סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין שלשונו: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק…"
סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר "אשם" כך: "מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו…"
נפסק כי:
"מן הראוי להעמיד את האירוע בהקשרו החברתי הנכון. בעת התאונה הייתה התובעת 1 בת שש-עשרה וחצי בערך. הנתבע היה מבוגר ממנה במקצת. דומני ששניהם נהגו בקלות ראש המאפיינת את גילם, אך היו נטולי זדון. הנתבע ביצע מעשה עוולה. הוא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי נוסעת במכונית שנטל מהוריו ללא רשות, הוא נהג במכונית בחוסר מיומנות בפראות ובמהירות והיא נפגעה. זו הסיבה העיקרית להתרחשות הנזק ולכן עיקר האשם בגין פציעת התובעת 1 נופל על הנתבע. אלא, שגם ידיה של התובעת 1 אינן נקיות. היא ידעה שהיא נוסעת עם נהג בלתי מורשה, אדם שיש חזקה כי אינו מיומן בנהיגה. אדם סביר בגילה של התובעת 1 מודע היטב לאיסור ולסכנה שבמעשה כזה. התובעת 1 הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי עצמה (זהו יסוד ה"התרשלות" שבהגדרת האשם) והתרשלות זו היא שהכשירה את הקרקע להתרחשות הנזק. תרומת אשם זו אני מעריך בשליש מהאחריות לנזק".
סוף דבר: הנתבע נושא באחריות לנזקי התובעת 1 לפי פקודת הנזיקין והיא נושאת בתרומת אשם בשיעור שליש.
הנתבע חסר הרישיון נושא אישית בשני שליש מנזקי התובעת.
לנתבע אין חברת ביטוח להיפרע ממנה.
לא די בכך שלנהג עצמו אין חברת ביטוח להיפרע ממנה בגין נזקי גוף הוא אף נושא בתשלום פיצויים "לטרמפיסטים" שהעזו לנסוע עם נהג חסר רשיון.
[1] ת.א. (ת"א) 16500-06 ביטון ספיר נ' לוגסי חנן, פורסם בנבו.