בס"ד
מי הוא חסר רישיון נהיגה ועקב כך, חסר ביטוח חובה (פיצוי על נזקי גוף)?
"חוק הפיצויים הינו, ביסודו, חוק סוציאלי, ועקרון האחריות המוחלטת הקבוע בו נועד להגשים מספר מטרות, עליהן עמד בית משפט זה לאורך השנים בפסיקתו. ראשית, נועד החוק לייעל ולקצר את הליכי המשפט בתיקי תאונות דרכים – הליכים שקודם לכן היו ממושכים ומסורבלים – ובכך להקל על הנפגעים בקבלת הפיצוי. כמו כן, נועד החוק להקל מן העומס הרב שהוטל על בתי המשפט, כתוצאה ממתכונת ההליכים הקודמת, אשר הייתה כרוכה בבירור שאלת האשם, על כל הקשיים הנובעים מכך. ואחרונה, אך לא מבחינת חשיבותה, היא המטרה לפיה יובטח פיצוי לכל אדם הנפגע בתאונת דרכים, בלא קשר לשאלת אשמם של אחרים או אשמו שלו, תוך פיזור הנזק והטלתו על כלל המשתמשים ברכב, באמצעות מנגנון ביטוח חובה"[1]
תחת כותרת השוליים "הגבלת זכאותם של נפגעים" נקבעה בסעיף 7 לחוק הפיצויים רשימה של מקרים שבהן אין לנפגע זכאות לפי החוק.
מטרת ההוראה היא להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים.
בתי המשפט ראו במקרים המנויים בסעיף 7 לחוק רשימה סגורה שאין להוסיף עליה על יסוד של תקנת הציבור.
"יש להדגיש, כי אין המדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי ראוייה או פסולה.
הכוונה היא למקרים בהם אשמתו של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי" הוא כי יפקעו זכויותיו לפיצוי על פי חוק הפיצויים".
המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים".[2]
(עם זאת יש לזכור כי למרות שלילת הזכאות לפי החוק, עדיין עומדת לנפגע זכות תביעה לפי דיני הנזיקין הרגילים.)
סעיף 7 (3) לחוק מורה כי אינו זכאי לפיצויים " מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו,
למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". [3]
אם כן, השאלה "מי הוא חסר רשיון נהיגה מהפן הנזיקי" לכאורה מיותרת. פקודת התעבורה ותקנותיה הם המקור המשפטי הטבעי למענה להגדרה: מתי יש לנהג רישיון?
לא כך סובר ביהמ"ש העליון, ובהחלטתו בדנ"א 10017/02 מתייחס כבוד המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור לסוגייה זו. "……אין בקביעתי הנ"ל כדי לקבוע שבכל מקרה פרשנות המונח "רשיון" בחוק הפיצויים יהיה זהה לפרשנות מונח זה בפקודת התעבורה ובתקנותיה. כמובהר לעי"ל , התכליות העומדות ביסוד פקודת התעבורה ותקנותיה אינן זהות לתכליות המונחות ביסוד חוק הפיצויים. אכן, ישנה נקודת השקה בין התכליות בסעיף 7 לחוק הפיצויים לבין דיני התעבורה במובן זה שדינים אלה מקדמים תכלית הרתעתית ועונשית. אולם, בניגוד לפקודה ולתקנותיה, אלה אינן התכליות היחידות שיש להתחשב בהן בבואנו לפרש את סעיף 7(3) לחוק. כאמור לעי"ל, בפרשנות זו יש ליתן מקום מרכזי לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים……………ברוח זו, פורש סעיף 7(3) לחוק בע"א 4231/97 הנ"ל ורע"א 3339/00 הנ"ל. על-אף שאין חולק כי במקרים אלה, על פי אמות המידה הקבועות בפקודת התעבורה ותקנותיה, נחשב הנהג כמי שנהג ללא רשיון נהיגה, לא נשללה זכותו לפיצויים לפי החוק."[4]
מכאן ניתן להניח כי קיים רשיון שיתכן ושאינו עולה בקנה אחד עם פקודת התעבורה ותקנותיה, אך די בו כדי להכניס לתוך חוק הפיצויים את נפגעי הגוף חסרי הרשיון מהפן הפלילי.
[1] ע"א גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות , פורסם בנבו, עמ' 5 פסקה 6.
[2] פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט הלכה ומעשה,אליעזר פני גיל, הוצאת כרמל, עמוד 13
[3] יצחק אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , מהדורה שלישית, עמוד 257-260
[4] דנ"א 10017/02 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תרונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, עמוד 22 (פוסם בנבו)